עוד על האמת על רפואה אלטרנטיבית (בני מוזס)

בעקבות מאמרו של פרופ' בני מוזס, "אשליית הרפואה האלטרנטיבית" (מוסף "הארץ", 17.6.05)  

1. קטנוניות ייקית. טשרניחובסקי. הומאז' למנהל התיכון המיתולוגי.

מה שעשוי להצטייר כקטנוניות שלא-תיאמן מצדי מבהיר, אולי, גם כמה דברים בסיסיים. נחמן סירקין משל ביד רמה בתיכון עירוני ה' התל-אביבי והגיש אותי לבגרות בתנ"ך. כדי להבהיר למעגלי הפינות שבקרב התלמידים שהפשע לא משתלם, שלא כדאי ליפול בסם ושהתכוננות למבחן המגן מתוך תקצירים עילגים היא על אחריות המשתמשים בלבד, הוא סיפר לנו על ולולה של טשרניחובסקי. "כחום היום" קראו ליצירה, כמדומני, ואוי לאותה תלמידה הסטורית שלמדה מהתקציר נטול הניקוד, סיפר רבי נחמן, כי כשניגשה לבחינה בע"פ, כינתה את אחת הדמויות וָלוּלָה במקום וֶלְוָלֶה ונפסלה על המקום.

מנסח ההומאופתיה קרוי בלעז Hahnemann, או האנמן (ולא "היינימן" כפי שאייתָּ, פרופ' מוזס). ואם לא איכפת לך, אכנה אותו דר' האנמן, כי במקביל להיותו כימאי מפורסם, שחיבוריו נלמדו בבתי ספר לרפואה של ימיו ושפיתח תרופות קונוונציונליות טרם "חזרתו בתשובה", הוא גם היה רופא בהכשרתו.

עוד שתי נקודות הגייתיות מעוררות תמיהה – דר' האנמן בדק את האפקט שיש לכינין, שמו המקובל של העץ בעברית, ולא השם המאד-אקזוטי-מאד-פונטי שמצויין בכתבה. וגם, הביולוג הצרפתי, שפירסם מחקר שביקש להעניק הסבר מדעי לאפקט ההומאופתי, לא נקרא "ז'אן בנבניסטה" אלא ז'אק בנווניסט (Jacques Benveniste) ומזה כשנה כדאי גם להוסיף לשמו "ז"ל".

ככה זה כשקוראים מתקצירים ולא שואלים את מי שיכול לבאר. לא מדייקים באל"ף-בי"ת. הלוואי שזה היה נגמר בשמות.

2. רגע, והאנגלים יירטו תשדורות אימייל מוצפנות-אניגמה של הגרמנים?

נשמע מגוחך? זו הגמישות ההסטורית ואי-הדיוק בזמנים שמתיר לעצמו מחבר הכתבה. פרופ' מוזס מציין בעצמו שהאנמן חי בשלהי המאה השמונה-עשרה. בגיגול מהיר מגלים שהאנמן נאסף לאבותיו הרבה לפני זמנם של קוך, פסטר ושות', ובערך במקביל לאבוגדרו (ששמו נקשר בסף, שמעליו אין מולקולות של מומס בתמיסה, כלומר מצב בו מבחינה רפואית-קונוונציונלית התרופה שקולה לפלצבו).

לייחס להאנמן ולממשיכי דרכו כוונה זדונית, כאילו ההומאופתיה "מתעלמת מההישגים של דורות רבים של מחקר ביולוגי המבוסס על השיטה הרדוקציונית" היא אמירה אנכרוניסטית צרופה. לכתוב ש"בהעדר הידע הרפואי המתאים השתמשו אבות השיטה במיהולים כה גבוהים עד שהתמיסות ששווקו כחומרי מרפא לא הכילו אפילו מולקולה אחת של חומר פעיל" זה לחטוא, שוב, להשתלשלות ההסטורית. אתה מדבר על כשל מחשבתי? שתי אפשרויות, פרופ' מוזס. אי-היכרות עם העובדות, או דמגוגיה. תבחר.  

3. הפוטנץ הוא סדרת דילולים וניעורים לשם הפקת ההכנה ההומאופתית

וזו, אכן, אחת הנקודות הפרדוקסליות בתחום וכר פורה לניגוח מצד הממסד המדעי, שבשמו מדבר פרופ' מוזס. לכן, ראוי לציין שבעשור הראשון שבעקבות חשיפת העקרון ההומאופתי, האנמן רשם למטופליו תרופות חומריות למהדרין. עם הנסיון, הוא ביקש לנטרל את תופעות הלוואי, ולכן החל לדלל את החומרים וכעבור-זמן גם לנערם בין סבב דילולים אחד למשנהו. לידתו של רצף ההפקה הזה (הפוטנץ, כאמור), היא פרי נסיון אמפירי גרידא. האנמן היה אמפיריציסט צרוף, ולא הניח לשיקולים רציונליים לבטל תוצאות שזיהה במרפאתו, גם במחיר אי-הבנת המנגנון.

4. דווקא יש מה שמרפא שפעת. קוראים לזה, אפעס, הומאופתיה 

פרופ' מוזס מציע בסרקזם לתת אנטיביוטיקה לשפעת, ביעילות דומה להומאופתיה. לא מאד השתעשעתי. אם כבר מדברים על זה, הומאופתיה מקצרת באופן משמעותי את משך השפעת ואת חומרתה, בעוד שלרפואה הקונוונציונלית אין מענה. מן הידועות היא, שמספר קורבנות השפעת הספרדית, שפשתה באירופה אחרי מלחה"ע הראשונה, עלה בהרבה על כל הרוגי המלחמה. ההומאופתיה הצילה רבים, ואחוז המתים בעקבות הטיפול ההומאופתי היה יחסית זניח. אתם מוזמנים לקרוא את הנתונים ב– Homeopathy in Epidemic Diseases מאת Dorothy Shepherd.

5. ויוקס? אקס, יוק

לפי "אמות המידה של הרפואה המדעית" אמורה להתבצע "בחינה מדוקדקת" של בטיחות ויעילות כל אמצעי הריפוי? שמחתי לשמוע. אפשר להזכיר המון דוגמאות נגדיות. אסתפק בזו האחרונה שטרם הספיקונו לשכוח,  ויוקס. בעצם, למה להכביר מילים, איתלה באילן גבוה.

6. על מות האמת

ממש אותו פרופ' מוזס כתב לפני חודש וחצי על מות האמת המדעית. כאן המקום להזכיר שהומאופתיה מתבססת על חוק אחד התקף כבר מאתיים שנה. שום הכנה הומאופתית לא יורדת מהמדפים או יוצאת מהמחזור, פשוט מפני שהפרוטוקול קבוע, והעקרון מוסיף להיות תקף ולהציע מרפא.

7. על קיום מתמשך 

הומאופתיה מקיימת פרוטוקול שיטתי למחקר האפקט של הכלים הריפויים שלה. זהו פרוטוקול בן כמאתיים שנה שמבוצע על ההכנות טרם הכנסתן למאגר ההומאופתי. יכול להיות שחלק מהסעיפים בו לא מעודכנים לטעמם של חוקרים מסויימים. אז בלי להזכיר אבות או עצים, ראוי לציין שבאותן שנים עסק ה"ממסד" הרפואי שפרופ' מוזס מצדד בו ומתגאה על ההשתייכות אליו, בהקזות דם, הכאת חולי נפש, אמבטיות כספית ושימוש בעלוקות.

 8.  וגם אם הפרוטוקול הזה לא מעודכן לשביעות רצונו של הממסד הרפואי, מה הרבותא? האם כללי התחביר של שפה אחת חייבים לחול על רעותה? האם השיטה המדעית היא הדרך היחידה לתאר את העולם, לטפל בחולים? אולי השפה של השיטה המדעית עדיין לא משוכללת-דיה כדי להקיף את כל התופעות? זה לא אומר שצריך לבטל את התופעות האלה. דר' יואב בן-דב כתב על כך.

9. דר' בנווניסט ערך מחקר שביקש לבדוק את השפעת דילולים "הומאופתיים" של היסטמין על תאי מערכת החיסון. תוצאותיו היכו בהלם את הממסד המדעי, ובניסויים קודמים לא הצליחו לשחזר את מסקנותיו. דר' בנווניסט הציע מנגנון לפעולה של חומרים המדוללים מעבר למספר אבוגדרו (כלומר, מניחים שאין מולקולות של החומר בתמיסה). ההסבר כשל. אין זה אומר שההומאופתיה לא עובדת, אלא שטרם נמצא המנגנון שיסביר את התופעה.

10. כמה מכשירים רפואיים ואחרים פועלים הודות לתיאוריית הקוונטים? האם כל הסתירות שמעוררת השיטה יושבו קודם לכן? אולי נשב בחיבוק-ידיים כי התופעה לא ברורה לנו?

11. אלפיים שנה בין אריסטו לגליליי, מה הן מאתיים שנה מאז תצפיותיו של האנמן? 

ועוד אחת קטנה. פרופ' מוזס מדגיש את חשיבות התוקף המדעי וההסבר המדעי. אם יש אפקט בשטח, וההסבר המדעי מפגר אחריו, האם נעצום את עינינו או נחפש הסבר הולם והרחבה של אוצר המילים שלנו לתיאור העולם? למה אומר פרופ' מוזס "אך ממצאים אמפיריים כגון אלה [שלהומאופתיה יש השפעה חיובית-ש"ר], שעומדים בניגוד גמור לתיאוריות מוצקות, אינם יכולים לשנות את הבנת המציאות"?

12. הריטואל הטיפולי

פרופ' מוזס מדגיש שהגוף יעשה את העבודה, בהומאופתיה או לא, וכי "הריטואל הטיפולי, הכולל הקשבה, העברת מידע וביטויי אמפתיה והבנה עשוי לגרום לשינוי עמדות, ציפיות, אמונות ומצב נפשי של המטופל". הוא מוסיף מייד, "למרות חשיבותו, מראים המחקרים כי במרבית המקרים, האפקט של הריטואל הטיפולי מוגבל בזמן, והשפעתו קטנה יותר ומשמעותית פחות ככל שהמחלה חמורה יותר" .
אני מטפלת בהומאופתיה באנשים מחוסרי-הכרה, באוטיסטים, בבעלי חיים ובתינוקות. לפעמים אני נותנת הנחיות טיפוליות דרך הטלפון. אני מביאה כאן דוגמאות של מקרים שמאד נעזרים, למרות שהם חמורים ושאפקט הסוגסטיה אינו רלוונטי בעניינם. האנשים הללו מבריאים אף על פי שאנשי הרפואה מרימים ידיים או דורשים "ללמוד לחיות עם זה". לפעמים אני לא מצליחה לסייע למרות כל האמפתיה וקשב וההכלה. פשוט כי הטיפול ההומאופתי לא התאים לגמרי.

בכל אלה אינני יוצאת-דופן משאר עמיתיי למקצוע. אני מזמינה את פרופ' מוזס לשמוע על הפרקטיקה ההומאופתית. היא שונה מאד ממה שקרא והשלים מהבנתו.

13. ואף על פי כן נוע תנוע

פרופ' מוזס מעלה נקודה מעניינת וחשובה. במהלך השנים האחרונות חלה עלייה ברורה במספר הפונים לרפואה משלימה (או חלופית, ואם יותר לי להציע – פשוט הוליסטית). אולי יש בכך להעיד על כוחה ויעילותה? אולי על אובדן האמון בפתרון הקונוונציונלי? אולי גם וגם?

(תודה לדר' יואב בן-דב על ההשראה הקוואנטית, ולדוד כפרי על הבאת הלינק למאמר הקודם של פרופ' מוזס ב"הארץ".)