כש"בחזרה לעתיד" פוגש את ה"בליפ" וה"מטריקס" (וגם את ה"הומאופתיה")

סופו של מיסטר Y מאת סקרלט תומס. מאנגלית: ג'וד שבא. הוצאת ידיעות ספרים 2004. 431 עמודים.

""תודה", אני אומרת. כמובן, בדרך כלל הייתי אומרת שאינני מאמינה בקמעות ובשמן נחשים, אבל נראה לי שתרופות הומאופתיות ומים קדושים שייכים לאותה קטגוריה, ותראו לאן הם הביאו אותי" (עמ' 229)

אריאל מנטו היא דוקטורנטית באוניברסיטה בדרום מזרח אנגליה, שהמנחה שלה הוא בחזקת נעדר מזה שנה. סיפור העלילה פותח בהתמוטטות סמלית של בניין ע"ש ניוטון בקמפוס. באותו ערב מגלה אריאל בחנות ספרים משומשים עותק נדיר ביותר של ספר הנחשב למקולל, ושהמסתורין הכרוך בו הוא זה שמלכתחילה קישר אותה עם המנחה שלה. הספר המרתיע והמושך בעת-ובעונה-אחת הוא מפתח לעלילה ולחשיפה של תודעה חדשה. אריאל, המתוארת כבעלת נטיה להרס עצמי (ביחסה לגופה ובקשריה עם בני זוג) היא עניה כעכברת כנסייה – ביטוי שהשאלתי מאנגלית, ושיתברר כסמלי ביותר, הן ביחס לספר בשם זה של לואיס קרול, הן מתוך העניין של אריאל בעכברים ובאל שלהם (לא פחות!) והן ביחסה הדואלי של המספרת לדת. היא מחליטה לאכול פחות ולרכוש במעותיה האחרונות את הספר

"סופו של מיסטר Y", שנכתב ע"י הסופר הויקטוריאני, תומס לומאס. בתהליך הפענוח של מלוא סודותיו, היא נחשפת לטרופוספרה, מימד של מחשבה אליו מגיעים באמצעות שיקוי הומאופתי (אויה! ועל כך בהמשך כמובן). הטרופוספרה היא מקום אישי (אפשר אולי גם לומר, השלכתי) לחלוטין, המאגד אינספור אפשרויות פעולה המשפיעות מיידית על המציאות ה"ממשית", ושחוקי החומר הרגילים אינם חלים עליו. אריאל נגררת למרדף שתכליתו אינה רק בלשית. תומס (המחברת הממשית, להבדיל מהדמות שטוותה לצורך כתיבת הספר שבתוך ספר, תומס לומאס) מתמרנת בין כמה ז'אנרים – פנטזיה, מתח, בילוש, רומן רומנטי דביק, ריאליזם בוטה, ובעיקר – למיטיבי לכת שלא נכחו בשיעור – מבואות נמרצים לשלל התפיסות של הפילוסופים והפיזיקאים במאת השנים האחרונות.

בלי לזרוע ספויילרים, סופו של הספר הרבה יותר נחמד מארבע מאות ומשהו העמודים הקודמים לו. האודה שבסיום היא כמו סירופ שנותר בבסיס הכוס, לא ציפיתם לכזו מתיקות. היא נוחתת בהפתעה אחרי תפלות יחסית (לטעמי, לטעמי), תיפורים מעט גסים של דיאלוגים, עיצוב מרושל של כמה מהדמויות – אבל גם ולמרות הכל, עלילה קצבית ביותר.

אין בכך כדי לפגום ביופיים של רעיונות נוספים, שהמיוחד שבהם, לדעתי, הוא קיומה של תודעה קולקטיבית והקלות שבה ניתן להצמד לתודעת הזולת ולהזדהות עמה במובן האינטימי ביותר, גם כשמדובר בבעלי חיים. באחד השיאים שבספר, אריאל מתארת בעזרת דימויים חיצוניים תהליך תרפיוטי יפהפה של שחרור מכאב. יש להצטייד בעולם המושגים שבורא הספר כדי להתרשם ולהנות מהפואטיות של השחרור הזה.

אבד בתירגום:

אריאל מאזינה לשיחה רדיופונית שבה מוזכרות עובדות מדעיות שמצוטטות ב"ירחון הרפואי 'אזמל'" (עמ' 184), אך הכוונה היא, כמובן, ללנצט, The Lancet, שגיור השם שלו לא מוסיף לרצינות התרגום ואף גורע מדו-משמעיותו.

חמור מכך הוא תרגום העיקרון הבסיסי ביותר בהומאופתיה, שמופיע בעמוד 114 כ*"דומה לדומה ירפא". מלבד התחביר המוזר והסתום, זהו תרגום שגוי לעקרון הקרוי "דומה בדומה יירפא", וגיגול קליל היה מסייע לתקן זאת.

בסופו של הספר מודה המחברת שהמציאה שם של ספר בהומאופתיה בהשראת ספר ממשי, אך נפל שיבוש בשם המחברת "האמיתית", הומאופתית בת זמננו וללא ספק מאושיות המקצוע, ששמה קתרין קולטר (Coulter) ולא כפי שמצויין.

הזווית ההומאופתית

ניסויים מחשבתיים, התחום שבו אריאל מתכוונת לכתוב את הדוקטורט שלה, לא עולים לה כסף. לדבריה, היא מבכרת מטאפורות על פני ניסויים. אבל הומאופתיה איננה ניסוי מחשבתי. הנופך הרציני שהיא מעניקה לדבריו של לומאס, שמתיאור הביוגרפיה שלו עולה שהיה חסיד של ביה"ח ההומאופתי בלונדון (עמ' 24), אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. למעשה, עד עכשיו לא ברור לי אם צוחקים עם- או על ההומאופתיה. כך או כך, הדימוי האפשרי של שיטה להפקת שיקויי סתרים ממסטלים, שנמסך לתוך מקצוע טיפולי ממשי לגמרי, הוא קצת בעייתי.

לפי תומס/לומאס, השיקוי שבאמצעותו נכנסים למימד התודעה של הטרופוספרה, וממנו אל תודעת הזולת, קרוי "קרבו וג'", או כפי שמקובל לציין בהומאופתיה – .Carbo veg, קיצור לשם המלא Carbo vegetabilis. המחברת מגדילה לעשות, ונוסף על מבוא נאה להומאופתיה, היא מביאה ציטטה כללית מתוך דבריו של ג'יימס טיילר קנט, אחד מגדולי ההומאופתים במאה התשע-עשרה.

עם זאת, הכתרים שנקשרים לחומר הזה, המופק מסוג של פחם, אינם הולמים את האמת ההומאופתית. נכון, התרופה ההומאופתית המופקת ממנו ידועה כ"מחיית מתים" – אבל בהחלט לא במובן הפרנקנשטייני, גם אם בכך אמור להתבסס הגוון הגותי של הספר שבתוך הספר.

carb-v הוא קיצור לשם של תכשיר הומאופתי (שניתן לכנותו גם רמדי) המסייעת במצבי חולשה קיצונית, צניחת כוחות והתמוטטות: היא יכולה לעורר ולחזק כשהסיטואציה היא אי הגעת דם וחמצן לרקמות ולפיכך קור וחוורון, בלבול ואפתיה. האדם הזקוק לרמדי הזו, על אף הקור והחולשה הקשים, זקוק לכל משב אוויר אפשרי ולישיבה זקופה שיאפשרו לו לנשום ביתר-קלות. זוהי אחת התרופות ההומאופתיות העיקריות למצבי עלפון המתאפיינים בתיאורים שלעיל, על רקע סיבות שונות (כולל, למשל, מכות שמש).

כמובן שחשוב לציין שכל המתואר לעיל הוא לשימושם של הומאופתים מקצועיים, ולכן לא מומלץ לנסות לבד בבית, ובטח שלא לקחת את הרמדי הזו כפי שמתואר בספר – רוב הסיכויים שלא תגיעו לשום טרופוספרה, מקסימום תאכלו סרט ממש רע של בלבול, קשיי נשימה, קור, חולשה וכן הלאה, בדיוק לפי העקרון ההומאופתי המהותי, שבו חומר מסוגל לסלק סימפטומים של בעיה, אם הוא מייצר כאלה הדומים לה.