שמחה קטנה עומדת זקופה

"האם את מסכימה להיות שמחה?"

הלשון המיננית אקראית לחלוטין. השיעורים בשיטת ימימה נערכים בנפרד לנשים ולגברים (מטעמי מגדר ולא צניעות, דווקא). את המשפט הזה אמרה המורה זיוית ורשמתי במחברת. מהו אורך התשובה שלך? כמה הברות? האם היא מתחילה ב"כן, אבל.."? ציניות, התניות, רציונליזציות, מגדלי קלפים, חומות ביצורים, פסיכולוגיה, אני-אראה-לך-את-שלי-אם-את-תראי-לי-את-שלך, להיפך, אני צודק, את טועה, שוב פעם להיפך, עומסים, טחינה (לא כזו), מה שטפל, מה שתפל, אלף מילין, אלף מילים. פחד פחד פחד. עיזבו הכל. שאלה אחת פשוטה. מצווה גדולה.

הסיסים כבר כאן

כבר שבועיים. עלי מוהר כתב בטור הפיוטי-תמיד שלו ב"העיר", על הסיסים שקצת הקדימו השנה. הם נושאים ברכה מתוקה של אביב, חמימות וימים שמתארכים. והם היו כאן עוד לפני פורים. איזה כיף. 

הנאוה והמתוקה

כל כך הרבה כוכבים נולדים זורחים עכשיו בשמי הטלויזיה, ומסתבר שבצוות השופטים שבאחת התוכניות מכהנת נאוה צוקרמן, מורתי-משכבר למחול. הרבה מהקסם

מסיבת פורים 82' בסטודיו של נאוה צוקרמן. הכותבת עם קימונו אסלי, וצמתה על כתפה.

של שנותיי המוקדמות הוא בזכותה, מתיקות של ילדות, מקום לדמיון ולפליאה. בדירה ברחוב בן יהודה הסתובבו ילדות בנעלי ריקוד בין גמלאי מפא"י (במועדון שלהם שכן הסטודיו). המורה תמיד הותירה אחריה שובל ניחוחי של סיגריות וסוכריות דבש, וגם את השארם הבלתי-מפוענח של בוהמיינים אמיתיים – כריזמטית, צבעונית, מלאת דמיון, מלאת עוצמה. בנעוריי המוקדמים עבר הסטודיו למרכז סוזאן דלאל, אבל עם כל פריחת ההדרים שם והקסם של המתחם, זה כבר היה משהו אחר לגמרי. 

והגעגועים כי..

גם כי, כמו שמגדיר זאת א' ,אהוב-במיל' שחי בפאריס, אנחנו עוברים עכשיו את הCrise de la Trentaine (באופן מילולי, הקריזה שהגעת לגיל העגול הזה שבו עליך להתהדר ברישום ברבנות ואצל רשם המשכנתאות). אז זהו, יש חיים מעבר להרי החושך, ויש לי מה לספר על זה. תחזיקו חזק :-).