מחלה זה..

"אין מחלות, יש אנשים חולים" (ס. האנמן)

בהסתכלות הרפואית המקובלת, נהוג לסווג מחלות לפי קטגוריות קשיחות ותוויות אבחוניות מוגדרות-היטב. זו גישה שימושית מכמה טעמים – סיווג לפי שמות של מחלות מעניק בסיס לתקשורת בין אנשי המקצוע, מספק מסגרת למחקר, ואמור לאפשר ניבוי לגבי השפעות הטיפול. לכאורה, כשיש לזה שם, אפשר לטפל בזה.

שיטות ריפוי הוליסטיות, לעומת זאת, אומרות כך: עוד בטרם הצטברות העדויות האובייקטיביות, הקליניות, מבוססות המעבדה, יש משהו, או מישהו. נקרא לו "אדם". 

ציירתי קווים לדמותה של הבריאות, הביצוע המתוזמר, היצירה המושווית-היטב, ושם כיניתי את המחלה "קקפוניה". כשהאנמן, מנסח ההומאופתיה, טוען באחד מכתביו, "אין מחלות – יש אנשים חולים", כוונתו היא שאין ישות עצמאית של מיגרנה, או פסיכוזה, או עצירות. יש אדם, לאדם יש סימפטומים, ואת אלה אפשר לסווג לפי תבניות מוכרות. רובד אחד של קלקול, הפיזי, הוא הנגלה לעינינו בצורה המוחשית ביותר. אבל המחלה לא מתמצה בו. המחלה איננה הגידול. משהו ש"זייף" קדם לו. הגידול המדיד אינו אלא ביטוי של המחלה, שמתגשמת בסופו של דבר בגוף החומרי. הגידול הוא תוצאה של תהליכים חולניים, שראשיתם נעוצה בקלקול לא-חומרי, אנרגטי, של כוח החיים. אחראי המשמרת התרשל בתפקידו, מישהו הפסיק את הזרם בסניף המרכזי, המערכות יצאו מכלל שליטה, הנזקים מוחשיים.

סעיף מס' 11 באורגנון, ספר הפילוסופיה ההומאופתית, אומר כך:
"כאשר אדם נעשה חולה, זהו כוח החיים הכמו-רוחי, האוטומטי, המצוי באורגניזם כולו, שמתחיל לזייף עקב השפעה דינמית של ישות חולנית העוינת לחיים. כוח החיים, שיוצא ממסלולו בצורה כה חריגה, רק הוא מסוגל ליצור באורגניזם את התחושות השליליות, והתפקוד הבלתי-תקין שאנו מכנים מחלה. כוח החיים הוא מהות בלתי-נראית לכשעצמה, וניתן לתפיסה רק באמצעות השפעותיו על האורגניזם. לפיכך, הזיוף החולני מתבטא רק באמצעות ביטויים של המחלה בתחושות ותפקודים (ההיבטים היחידים של האורגניזם, הנגישים לחושי המתבונן והעוסק באמנות הרפואה). במילים אחרות, הזיוף של כוח החיים מתבטא באמצעות סימפטומים חולניים, ובאמצעותם בלבד."(תרגום שלי)

בהומאופתיה לא מטפלים בשם של המחלה, אלא באדם הסובל 

כתבתי כבר בעבר כי ערכי בדיקות המצויים בתחום הנורמה הם לא המדד היחידי לבריאות. קרה לכם שהרגשתם לא טוב והרופא שלח אתכם כלעומת שבאתם, "כי הבדיקות תקינות"? אנחנו לא "בריאים עד שהוכח אחרת", אלא לרוב מזהים ברטרוספקטיבה תהליך בעייתי ומתמשך של קרטוע, גם אם בקטן-קטן. מה מזייף? מה חסום? המחלה לא מתמצה ב"יותר מדי חומר", או "פחות מדי חומר". משהו קודם לזה. כוח משמר ומנהיג שמפעפע באדם, בכל רבדיו, מתחיל לזייף. מה שהיה שקוף, בהיר ונקי, נעשה מצועף, מעומעם ועכור.

לפיכך, התרופה הנכונה כמוה כיד נעלמה שסוגרת את הברז הדולף, המזרזף, המציף.

עד כאן דבריו של האנמן. מכאן ואילך, אפשר למזוג תובנות של מטפלים ומרפאים מזמננו-אנו, או בני דורות קודמים. התפיסות שלהלן אינן מסלעי קיומה של ההומאופתיה. אדרבא, עשויים להזדהות איתן גם כאלה הדוגלים בגישות הוליסטיות אחרות.

הרהורים על תפקידה של מחלה (שוב, לאו-דוקא בהקשר הומאופתי, ר"ל)

יש חור בדלי הו יוסף 

מחלה היא פגיעה בחופש, צמצום הבחירה, מגבלה שכובלת ונסיונות להמנע מהכאב.

ובה-בעת, מחלה יכולה לקרוא לנו להתמודד בצורה אינטנסיבית, מרוכזת ומאתגרת עם קושי, עם שלב חדש בחיינו.

כשאנחנו סובלים מסימפטומים מציקים, אנחנו רוצים שהכאב והמצוקה יילקחו מאיתנו לגמרי, לאלתר, עכשיו ותיכף ומייד. תיקון טכני עשוי להיות חיוני ומציל חיים, אבל הריפוי לא מתמצה בו. ריפוי דפוס איננו העמסת חומר, סילוק חומר, סלילת כביש עוקף, השתלת מחלף. אם נטפל בביטוי החיצוני ולא נרד לשורש שהצמיח את העשב השוטה, אנחנו נידונים לשוב ולכבות שריפות, פעם אחר פעם, לרדוף אחר הזנב של עצמנו בלופ בלתי-נלאה.

כשמחלה משנה את האופן בו אנו חווים את החיים, היא עשויה לדרוש מאיתנו לשנות דפוסים, ובכך גם לספק שיעור. במקרה הפחות טוב, מחלה היא המחיר שאנחנו משלמים על התכחשות לשינוי שנדרש מאיתנו, על התפתחות שלא התבצעה.

מחלה היא איום על הסטטוס-קוו, היא שלב בשינוי. מחלה היא מאבק לבריאות. היא ממוטטת סדר קיים, כדי שנגלה אפשרות חדשה, כדי שנממש פוטנציאל של התפתחות. המחלה דורשת הכנסה ושילוב של מצב חדש, מות הישן, הוצאתו לפני החדש. משבר יכול לסייע בצמיחה, אם נפתחים לקראתו, מפתחים יכולות תגובה לאתגר.

מחלה היא גם מחיר ההתנגדות לשינוי, להכנסת דפוס חדש בחיים. דחף, שיכל להוביל לפריצת דרך, לא זכה לביטוי ולהכרה, הודחק, ולימים ייצא שוב, באופן מעוות. אם האדם מתכחש לשלב הזה, מדחיק אותו, לא מסוגל להתמודד איתו, להטמיע את הנחוץ לו מתוכו – אזי מתערערת המערכת, יש מחלה.

הדת שואלת למה, המדע משיב איך. או – המחלה איננה עונש, אף לא ליקוי מכני אקראי 

כמו בדיון הקודם על הבריאות, חשוב לי להדגיש שהאנמן לא מתעסק במטפיזיקה. את ה"למה" הוא מותיר לאחרים. הוא בודאי לא טוען, כפי שסבורים אלה האמונים על תפיסת המחלה היהודו-נוצרית, שהמחלה היא גירוש מגן העדן של הבריאות והשאנטי, "מישהו שם למעלה" מעניש את פרומיתאוס-אדם פורץ הגבולות.

רפואה קונוונציונלית מתייחסת לפן שניוני, לרמת התוצאות, לשלב מתקדם של התהליך. בהסתכלות הוליסטית יותר ניתן לומר, הביטוי הסימפטומטי רק מייצג את הקלקול, את הקונפליקט, את הקושי, את החסימה. הסימפטום הוא לא המחלה, אלא הביטוי שלה.

בהסתכלות מכניסטית, האדם הוא מכונה סופר-מתוחכמת, ועיקרה של מחלה הוא ליקוי בתפקוד שלה, שיש לתקן בעזרת ארגז כלים מורכב והולך. המיפרט של הכלים חייב לענות על הדרישות הבאות – הסבר רציונלי, ניתן לביסוס חושי, מוכח סטטיסטית, הקלה של המכאוב הפיזי, קלקול הליקוי הסימפטומטי.

התפיסה ההוליסטית מדברת על ישות גדולה יותר, שכולנו תאים בתוכה, או פעימות שלה, או אדוות שלה. הפרעה חולנית היא פרי הביאושים של קלקול עמוק יותר, במערכת כולה. כשההומאופתיה, כגישה הוליסטית, מעניקה דיאגנוזה לקראת ריפוי טוב, היא מתייחסת לפיזי, לרגשי, לרוחני.

הסעיף הראשון באורגנון פוצח בהכרזה, שמטרתו הנעלה והיחידה של המרפא היא להשיב את האדם לבריאות

אין על כך עוררין, עד שאנו פונים להתייחס לניואנסים. האדם, אומר האנמן ואומרים גם אחרים. האדם, לא הכבד שלו, לא כמות הסרוטונין במוחו, לא הפסוריאזיס שלו. איזון של התופעות האלה, הפתולוגיות, הוא פועל יוצא של ריפוי האדם. כשנוגעים בשורש העמוק של הבעייה, כשסוגרים את הברז, כל הביטויים המקולקלים שנובעים מסתדרים מאליהם. השבת האינטגריטי, תיקון התדר, האחדות הפנימית (העולם הפנימי) והסביבתית (העולם החיצוני).

מחלה היא צופן שיש לפענח. ואם בהומאופתיה עסקינן, אנחנו עושים זאת בעזרת מיפוי של כל הסימפטומים, ונסיון להבין – לאיזה בית ספר הולך האדם, לאיזו כיתה הנ"ל לא עולה, מהו הדפוס הפתולוגי שמתבטא בכל הוויתו.